האם אני מאמינה ברפואה?

אני רופאה. מ-2011 אני לומדת על גוף האדם, על התהליכים הביולוגיים, הכימיים, הפיזיים. על מחלות ותרופות, על ההמצאות, על איך המדע הציל מיליוני אנשים. אני מסבירה להורים של מטופלים למה חשוב לקחת אנטיביוטיקה ולמה כדאי, מאוד מאוד, להתחסן. אני גם יודעת להגיד שרפואה זה לא קסם, ואני יודעת להגיד שבסוף צריך זמן, ולפעמים לרפואה בכלל אין פתרון, ואולי לא צריך. אני מאמינה במה שאני מוכרת, נשבעת.

כשהיו לי חצ׳קונים בגיל 15 ברור שלקחתי ריאקוטן, וזה באמת עזר. בגיל 17, כשהתחלתי לשכב עם בנים, כמובן שלקחתי גלולות ולא שאלתי שאלות. כשאמרו שאני צריכה לעקור שיני בינה, הסכמתי לשכב שם כשניסרו לי את הכתר מהבסיס, שחבק את עצב הפנים. כשהייתי עם דלקת ריאות ב-2019, לקחתי 2 אנטיביוטיקות ומיד עבר החום, אבל לקחו עוד שבועיים להפסיק להרגיש את מעטפת הריאות שלי כשאני נושמת. בגיל 32 כשמצאתי את עצמי שוב רווקה, פניתי לשמירת ביציות, ועד שהחלטנו על המועד - הכרתי את נדב.

ואז, ביוני 2023, התחלנו לנסות להיכנס להריון. אומרים שצריך אישה פוריה, זרע ותזמון טוב. מעולם לא נכנסתי להריון בטעות, אפילו שלא כל כך הקפדתי לשמור על עצמי. נראה לי לפחות. אבל רמות ההורמונים שלי טובות, ומאז שהוצאתי את ההתקן המחזור סדיר. קצר אך סדיר. אז אני פוריה. גם מעבדתית, וגם לפי האולטראסאונד. נדב סיפק את הצד הזכרי, וגם אחרי בדיקות רלוונטיות - הכל עובד. ותזמון? נראה לי לרב היה טוב. לא שהשתנתי על מקלות ביוץ, אבל הנחתי לפי הספירה והכאבים, ושכבנו מלא. לא עבד. זה לא קרה.

אפשר לדבר עוד על תזמון. התמחות וסופה, מלחמה שעוד לא הסתיימה. יכול להיות שהסטרס פוגע? אבל יש מלא שנכנסות להריון סביבי, ויולדות, ובכלל - יש נשים שנכנסות להריון מאונס. יש מכורות להרואין שהביאו ילדים. סטרס לבדו לא אחראי לחוסר ההצלחה שלנו. אז מה כן? יש למישהו תשובה? יש שיגידו שאני צריכה לשחרר, שאני לא יודעת ממש מה זה אומר. יש שיגידו שאני צריכה סבלנות. אבל אני בת 35 ואם אני מאמינה ברפואה - אני יודעת שהגיל לא ממש בא לטובתי, או לטובת צאציי לעתיד.

אז טיפולים? הרי זה הצעד הבא, לא? אי פיריון אידיופתי, מסיבה לא ידועה, מוגדר אחרי חצי שנה כשהזוג מעל גיל 35. שנה אם צעירים יותר. בנובמבר 2023, היינו על הקשקש של ההגדרה. אבל כשפנינו לרופא שלנו, הוא באמת האמין שאין סיבה לחכות. התחלנו סבב של הורמונים בלבד. כמה ימים של לטרזול בתחילת המחזור, זריקת אוביטרל לביוץ, וקיווינו לטוב. שוב תשובה שלילית. ואני - הרגשתי שאני מרמה. קיצור דרך. מה אני עושה? למה אני לא סומכת על עצמי? על הגוף שלי? על הזוגיות שלנו? אני לא יודעת להגיד בדיוק למה, אני יכולה לנסות לתרץ ולהסביר, אבל בסוף - זה פשוט לא היה הזמן. אבל בזמנו חשבתי שאני רמאית, רופאה שלא מאמינה ברפואה. טיפולים זה לא בשבילי.

חיכינו, וחזרנו לנסות לבדנו. רגיל. עוד חודש ועוד חודש וזה לא קורה. המלחמה ממשיכה ואני מרגישה שאני חייבת חיים. אני כבר לא בהתמחות וכבר אמרתי לכולם שעכשיו אני משקיעה בלהקים משפחה. וזה לא קורה. עוד חודש ועוד חודש. וכבר התקרבנו לחתונה, ולא יכולתי באמת להפסיק לנסות, אבל החלטנו שלטיפולים לא נחזור בינתיים, נשמתי לרווחה. אני רוצה להיכנס להריון, אבל יש לי עדיין מחסום. הגעתי לחתונה לא בהריון, ובלי שהתכוונתי יכולתי להתמקד בעצמי, בנו. אז זה באמת לא היה התזמון הנכון עד עכשיו.

אוקטובר 2024. עדיין לא בהריון. עדיין מלחמה, עובדת שתי עבודות אבל יודעת שרק דבר אחד באמת מעניין אותי. הפעם נדב גם הבין וגם בחר, בעצמו, לחזור לעמי. הרופא שלנו. אבל האם זה באמת מה שאני רוצה? האמת אולי הטבע אומר לי שאני לא אמורה להיות אמא? אולי זה רק משחק עם המציאות ואני אהרוס? האם חוסר פיריון בכלל מוגדר כמחלה שאני זקוקה כך לטיפול רפואי? להזריק לעצמי ולהכניס לגוף שלי חומרים שאמורים לעזור לי לקבל את מה שאני רוצה - אבל באיזה מחיר? לא רק גופני, אלא גם רוחני, קוסמי?

זו לא דילמה חדשה. התמודדתי עם רובה עוד אז, בסוף 2024. שאלתי בקול רם, שיתפתי. קיבלתי כל מיני תשובות וכל מיני חיזוקים למה בעצם טיפולים הם באים לעזור, להגדיל את הסיכוי. יותר ויותר זוגות מגיעים ל-IVF, אז אולי זו בעצם האבולוציה. ומה רע בכלל שיש טכנולוגיה שיכולה לעזור לי למקסם את הרצונות שלי בזמן הזה שיש לי על פני האדמה? השתכנעתי, ואנחנו כבר אחרי 2 הזרעות, שאיבה ו-2 החזרות עוברים. אנחנו עמוק בתוך התהליך, מכירים כל פעם יותר ויותר איך זה עובד, זוכרים את הדרך בעל פה למחלקות, מתרגלים לחוסר הוודאות ולשינויי הלו״ז מהיום להיום.

אבל כל חודש שאני לא נכנסת להריון, כל תשובה שלילית, מזכירה לי שאני כבר שנה וחצי לא נכנסת להריון. ולפי הרפואה, מסתבר, זה באמת מוגדר כמחלה. אני חולה, אני מקבלת טיפול. אמא׳לה. נקווה שאבריא.