למה אני כאן?

נכון להיום, אני בת 35. גיל שבו לפי הספרות הרפואית, הפוריות כבר יותר מאתגרת. ייתכן ויהיה קשה יותר להיכנס להריון, ואולי גם לשמור אותו. יש יותר סיכון לילד עם תסמונת דאון. ולפי הספירה שלי? אני רק סיימתי את ההתמחות שלי. רק לא מזמן מצאתי את השותף שלי לחיים. לא חשבתי בכלל על ילדים משלי עד לפני כמה שנים. לפעמים אני מרגישה עוד ילדה בעצמי.

אבל אני ילדה עם קריירה. קריירה שהיא טיפול בילדים. ובהורים. הכלה של חרדה, מתן הסברים והמלצות. כמויות של ילדים והוריהם שמגיעים יום יום, לשמוע את דעתי. לשאול ולבדוק ולבקש עזרה. השאלות הן לא בהכרח על איזה טיפול אנטיביוטי צריך, אם בכלל. ולא רק מה ההבדל בין וירוס לחיידק. הם שואלים גם לגבי טיטולים, והתמודדות עם כאב ותסכול, עייפות. מתי לעבור לטיולון? איך לחשוף את הילד למאכלים שונים? איך לשמור אותו בחיים? איך שלא יכאב לו? איך לתת לו תמיכה רגשית נכונה? האם הילד נורמלי?

הורים שואלים את עצמם כנראה את השאלות האלה הרבה יותר מאשר הם מביאים אותן לחדר המרפאה. אני מרגישה כאילו אני חשופה לתמונות סטילס מתוך המציאות המשפחתית שלהם ומתיימרת לדעת רק מתוך כך. חוויתי ילדים גם מחוץ לחדר המרפאה, ואפילו הספקתי לטפל בשני ילדים במסגרת מערכת יחסים עם אב (גרוש) לבני שלוש ושנה וחצי. אני יודעת את מה שאני יודעת מעבודה עם ילדים כמעט 10 שנים, מאחיינים, ילדים של חברים, שנים מול סדרות דרמה בטלוויזיה וקריאת ספרים רומנטיים. ועדיין, איני הורה.

ואני רוצה להיות הורה. אני רוצה לענות על השאלות האלה לא מהצד של ה״צופה״ או ה״מלווה״. אני רוצה להיות זו שבוכה על שלא ישנה בלילה, וזו שלא מאמינה שהביאה ילדים למרות שאמרו שזה ממש קשה, כי לא באמת האמנתי שזה עד כדי כך קשה. אני רוצה לראות ערבוב שלי ושל נדב, להבין מה זו האהבה הגדולה הזו שמדברים עליה בכל מקום. אני רוצה את הפריבילגיה לאחר כי קשה להעריך זמנים עם תינוק, ואני רוצה להינות מהילדותיות והקסם שימלאו את הבית.

אבל מסתבר, שזה שאני רוצה, זה לא מספיק. גם לא מספיקה האהבה הטובה, הנעימה, הבטוחה, הנכונה - שיש לי עם נדב. התחלנו ״לנסות״ סביב מאי-יוני של 2023. שנה וחצי אחרי ואנחנו עדיין מנסים. רכבת הרים של ממש, הרבה אכזבות ושברונות לב, הרבה אנרגיה שהולכת על לאזן בין ציפייה ולבין הכנה לכאב. הורמונים, שינויי לו״ז, חוסר ודאות, הכנסת צוות רפואי שלם, ואת המשפחות שלנו, לתוך פרטי המסע האינטימי ביותר שידעתי.

במקביל לתקופה הזו, יצאתי לעצמאות. סיימתי התמחות, פתחתי מרפאה משלי, התחילה מלחמה, התחתנו, אימצנו את מוקה, הכלבה השנייה שלנו, העזתי בחוצפתי לקחת משרת ניהול כשאני עוד ילדה. ועם כל זה, המשפט ״עדיין לא אמא״ מתנגן לי שוב ושוב בראש. יוצא כמעט כהתנצלות לעיתים. החוויה הזו מרגישה לי מיוחדת. ויש לי כל מיני מחשבות. ובא לי לשתף אותן. אז אני כאן.